לפני כשש שנים, עקב גל כותרות המבשרות על מותה של הלכת אפרופים (לאחר שניתן פסק הדין בעניין ביבי כבישים), המלצנו לעשרות המבשרים לא למהר ולהספיד את הלכת אפרופים (גבריאלה שלו ואפי צמח “אל תספידו את אפרופים”, גלובס, 24.2.2020). ואכן, מאז ועד היום המשיכה הלכת אפרופים להיות העמדה הפרשנית הרווחת בפסיקת בית המשפט העליון. למעשה, המאמץ החקיקתי מן העת האחרונה “לחסל” את הלכת אפרופים מעיד על כך שגם מנקודת מבטו של המחוקק, אפרופים כנראה לא מתה אי שם בשנת 2019 (שהרי את המת אין צורך להמית שנית)

גם כעת, לאחר שאושר בכנסת תיקון מס’ 3 לחוק החוזים, אנו עדים לתופעה דומה של סערת כותרות בדבר “מות אפרופים” (מאת כתבים, פרשנים, עורכי דין ואנשי אקדמיה). גם כעת סערה זו היא, בלשון המעטה, חפוזה. ראוי להציץ מבעד לכותרות, להביע עניין בהוראות החוק ולבחון אילו הם החוזים – לפי החוק ה”ממית” עצמו – שעדיין יפורשו לפי הלכת אפרופים (כלומר בהתחשב במכלול נסיבותיו של החוזה ולא לפי לשונו בלבד)

 ואלה הם החוזים שעדיין יפורשו לפי הלכת אפרופים

 א. חוזים שאינם עסקיים (כגון חוזה בין אנשים פרטיים למכירת דירת מגורים, למכירת רכב או לביצוע שיפוצים), שהצדדים לא קבעו בהם כללי פירוש משל עצמם, או שקבעו בהם כללי פירוש העולים למעשה בקנה אחד עם הלכת אפרופים

ב. חוזים שאינם עסקיים, שלפחות אחד מהצדדים להם לא היה מיוצג כנדרש בעת עריכת החוזה

ג. כל חוזה – לרבות חוזה עסקי – שבית המשפט קבע, לפי שיקול דעתו, שיש סתירה כלשהי בין הוראותיו

ד. כל חוזה – לרבות חוזה עסקי – שבית המשפט קבע, לפי שיקול דעתו, שלשונו מובילה לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת

ה. חוזים אחידים (ובכללם חוזים עסקיים אחידים – שהם מרבית החוזים הנכרתים בין חברות מסחריות)

ו. חוזי עבודה והסכמי עבודה

להערכתנו, הצבענו כאן על קבוצה צנועה של “רק” כ-99% מכלל החוזים. על כל אלה ניתן להוסיף גם מצבים שבהם יפורש החוזה לפי שיקולי צדק והוגנות, דוגמת חילוקי דעות על סעיף דו-משמעי, בחוזה שלצד אחד היתה עדיפות בניסוחו

הקביעה כי חוזים אלה יפורשו לפי אפרופים איננה קביעה שלנו. זו קביעתו של החוק – “המחסל” – עצמו. נראה לפיכך ששטף בשורות המלומדים על מותה של הלכת אפרופים, אינן רק נמהרות; הן בעיקר תמוהות

* * *

עובדה מעניינת היא, שלפי החוק החדש, החוזה שנדון בפסק הדין אפרופים (שנגדו לכאורה יוצא החוק) היה מתפרש כפי שקבע השופט ברק: לפי לשונו ולפי נסיבותיו יחד (בהיותו חוזה אחיד), והחוזה שנדון בפסק דין ביבי כבישים (בהיות גם הוא חוזה אחיד), היה אף הוא ראוי לפירוש לפי נסיבותיו ולא לפי לשונו בלבד

אך מעבר לאמור, יש גם טעם מהותי שבגינו אין להספיד את הלכת אפרופים. הלכת אפרופים, בניגוד לאופן שבו מקובל לתאר אותה, איננה גחמה אקטיביסטית. להבדיל מהרטוריקה של הלכת אפרופים, שיש מקום לבקרה, מהות ההלכה איננה אלא היגיון בריא ושכל ישר הטבוע במערכת המשפטית בישראל: בתי המשפט שואפים להגיע לתוצאות הוגנות, מאוזנות וסבירות בנסיבות שבפניהם. כך עשו בתי המשפט מאז ומעולם, הרבה לפני אפרופים, גם כשלשון חוק החוזים בנוסחו המקורי הגבילה את בתי המשפט מלעשות כן; על כך למעשה לא חלקו במבחן המעשה גם מבקריה של הלכת אפרופים, כמו השופטים חשין, דנציגר, והנדל; וכך בהסתברות גבוהה ימשיכו לעשות בתי המשפט בישראל, גם לאחר התיקון

יותר ממה שראוי לכנות תופעה זו “אפרופים”, ראוי לכנותה שכל ישר ושיקול דעת שיפוטי, שספק אם בכוחו של נוסח זה או אחר של החוק להגבילו. מה שכן בכוחו של התיקון לחוק החוזים לעשות, הוא לסרבל את הכרעותיו של בית המשפט בדרך להשגת התוצאות הצודקות בנסיבות. אך תוצאות אלה תושגנה כך או אחרת, בין אם בדרך של פירוש החוזה לפי היגיון בריא ושכל ישר, ובין אם בדרך של פירוש החוזה לפי הנוסח הסבוך החדש. ההבדל המרכזי בין שתי הדרכים הוא שרק לפי הדרך האחרונה ייאלץ בית המשפט, המבקש לפרש את החוזה לפי נסיבותיו, לעבור דרך חתחתים מקדימה של סיווג החוזה שבפניו, לתוך אחת הקטגוריות שמנינו לעיל

דבר אחד ניתן לומר בבירור: ספק אם החוק החדש, המאלץ את בית המשפט לדקדק כעת בקטגוריות, בסייגים ובתתי-סייגים, במטרה לפרוץ דרכן לתוצאה הסבירה בנסיבות, יתרום במשהו ל”וודאות”, ל”מניעת סכסוכים”, ל”קיצור הליכים” ול”כתיבת פסקי דין קצרים”, כפי שהבטיחונו יוזמי החוק

Share this: